בשבוע
שעבר, ב' ראש השנה תשע"ג (18.9.12), הלך לעולמו איש הפלמ"ח, המשורר
והפובליציסט חתן פרס ישראל, חיים חפר.
על
תרומתו לתרבות ולמורשת קטונתי כמובן מלספר. שיר אחד מרבים שכתב ושצובט אצלי בלב
הוא השיר "בית אבי":
מקצווי
אותה שכונה דרומית
בית אבי חוזר אל חלומי
עם שעות יפות של חסד
והקיץ במרפסת
בית אבי חוזר אל חלומי
שם עומד הוא בין הדוכנים
בענן ענוג של תבלינים
בין שקים על המדרכת
שמהם הביא פת לחם
שם עומד הוא בין הדוכנים
בית אבי יושב אל השולחן
בין ימים של חול ויום של חג
בתפילות של בין ערביים
על הלחם על הבית
בית אבי יושב אל השולחן
כן, הנה בית אבי יושב אל השולחן
הנה הוא בית אבי עומד עדיין שם
ואבי עומד עדיין שם
אך ללא בניו ובלי יורשיו
ואני זוכר עדיין ריח תבלינים וקיץ
בית אבי עומד עדיין שם
בית אבי חוזר אל חלומי
עם שעות יפות של חסד
והקיץ במרפסת
בית אבי חוזר אל חלומי
שם עומד הוא בין הדוכנים
בענן ענוג של תבלינים
בין שקים על המדרכת
שמהם הביא פת לחם
שם עומד הוא בין הדוכנים
בית אבי יושב אל השולחן
בין ימים של חול ויום של חג
בתפילות של בין ערביים
על הלחם על הבית
בית אבי יושב אל השולחן
כן, הנה בית אבי יושב אל השולחן
הנה הוא בית אבי עומד עדיין שם
ואבי עומד עדיין שם
אך ללא בניו ובלי יורשיו
ואני זוכר עדיין ריח תבלינים וקיץ
בית אבי עומד עדיין שם
בשיר מובעים געגועים עזים למציאות
שחלפה. געגועים לדמות האב על גווניה המרובים, לבית בהיבטיו הגשמיים (ריחות,
פעילויות, עונות שנה) ובהיבטיו הרגשיים-ערכיים (רגעי חסד, תפילות) וכן לשכונת
המגורים של חפר. לאורך כל השיר נעשה שימוש בביטוי "בית אבי" גם כשנראה
שהיה צריך להשתמש בביטוי "אבי" (למשל: "בית אבי יושב אל השולחן").
עבורי, שימוש זה מדגיש את ההשפעה ההדדית של האב, הבית ובית-האב (המשפחה), ואת קשרי
הגומלין ביניהם.
ערגה זו לבית ולמשפחה, מועצמת לאור
הניגודים הרבים המובאים בשיר:
- שגרתיות (ימי חול) – קדושה (יום חג)
- פנים הבית – חוץ לבית
- רשות הפרט (הבית) – רשות הכלל (השוק)
- עומד - יושב
- גשמי (הבאת פת לחם) – רוחני (תפילות של בין ערביים)
נראה כי הגעגוע הוא חוט מחבר בין
כל החוויות, התחושות והרשמים הרב-גוניים שניגודים אלו מטביעים.
תיאורי האב והבית משרים עלי
תחושת יציבות ועוצמה. אך זו עוצמה שאינה עומדת בפני עצמה. כשם שהבן קשור לאביו ולמשפחתו
ונכסף להם, בה בעת נזקקים האב והמשפחה לבנים. כשהבנים והיורשים אינם נמצאים, נפגע המארג
המשפחתי, והאב עומד שם לבדו. זהו המקום היחיד בשיר בו משתמש המשורר
ב"אבי" במקום ב"בית אבי" ומועברת תחושה של בדידות וחולשה.
לא אחת, כשאני קוראת שירים מסוג
זה עולה אצלי השאלה, האם כל אדם, בכל תקופה, עורג לעבר, לבית הוריו ולמשפחתו? אולי
בתקופות-עבר קשר זה היה חזק יותר מאשר בימינו אנו? ואם היה חזק יותר, בזכות מה?
בזכות החיים הפשוטים יותר? התלות הכלכלית והחברתית במשפחה ובשכנים? ההמצאות
המרובה בבית עקב קושי לנסוע? מיעוטם של תחביבים ופעילויות להגשמה אישית? או אולי
בגלל שנוכחותם של כל אלו הובילה לכך שהמשפחה והקהילה היו אבן שואבת ואמצעי הגדרה-עצמית גדולים משל היום?
בנג'מין פרנקלין כתב:
A house is not a home unless it contains
food and fire for the mind as well as the body.
ובתרגום חופשי: "בית אינו כזה אם אינו מכיל מזון ואש לגוף ולנשמה".
ובתרגום חופשי: "בית אינו כזה אם אינו מכיל מזון ואש לגוף ולנשמה".
האם יתכן שהיום, במצב בו אצל חלק
מהאנשים העירוניים בית הוא רק מקום שינה, וההגשמה העצמית חשובה מהמשפחה, הבית איננו
כלל בית במובנו כספק של "מזון ואש לגוף ולנשמה"? אולי "בית"
היום, הוא מושג שונה לחלוטין מ"בית" בעבר? ובנוסף, האם בשכונת מגורים
מודרנית, בה חי אדם ב"בית משותף", ולפעמים לא מכיר כלל את שכניו, קיים משהו
משותף כלשהו בין הדיירים (מעבר לרכוש המשותף, כמובן)? והאם יכול בכלל להיות קשר
כלשהו לשכנים אם אין כלל זיקה של אדם לביתו הוא?
אנו, חברת ניהול ואחזקת מבנים, מנהלים בתים משותפים ומתחמי מגורים ומסחר. מה אנו מנהלים בכלל? האם
תפקידנו רק באחזקת בית פיזית או גם בניהול/יצירה של קהילת דיירים, יחסי שכנות
ותרבות דיור?
מה דעתכם?
